בית - מאמרים - דיני סעודת מלוה מלכה

עוד עדכונים

דיני סעודת מלוה מלכה

הלכות סעודת מלווה מלכה במוצאי שבת, חיוב סעודה רביעית בפת וזמנה, חיוב נשים, סגולות לפרנסה ולישועה, סוד עצם הלוז ותחיית המתים, מנהגי האר"י והזכרת אליהו הנביא, מאת המקובל הרב בניהו שמואלי שליט"א.

ה כסליו תשפ"ז | 15/11/2026 | 08:24

Media Content

א. לעולם יסדר אדם את שלחנו במוצאי שבת בלחם משנה ופריסת מפה על השלחןא, ושאר דברים הנוהגים אצלו לעריכת השלחן, כדי ללוות השבת ביציאתו כאדם המלווה את המלך בצאתו מן העיר, ואפילו שאינו יכול לאכול אלא רק כזית ב.

ב. צריך להזהר במאוד מאוד בענין סעודת מלוה מלכה כי רבו סגולותיה ומעלותיה, ולכתחילה צריך לאכול פת שיתחייב בנטילת ידים ובברכת המזון, והוא שיעור של כזית פת, אלא שאם אוכל פחות מכביצה יטול ידיו בלי ברכה, ולכתחילה עדיף לאכול שיעור כביצה ולברך על נטילת ידים. ויש לעורר ענין זה ברבים, שכל ענין זה של סעודת מלווה מלכה בפת הוא חיוב גדול על פי הדין, ואינו ממידת חסידות ג.

ג. אם הוא אנוס מחמת חולי, שאין באפשרותו לאכול פתד, עם־כל־זה יסדר שלחנו במזונות ופירות, ויאכלו בני ביתו לחם, והוא גם כן יטעם עמהם מן השלחן כפי יכלתו ה.

ד. אף הנשים חייבות בסעודה רביעית ו.

ה. כל מי שאינו מקיים סעודה רביעית נחשב לו כאילו לא קיים סעודה שלישית לכבוד שבת, דנחשב לו שאכל את הסעודה שלישית בשביל סעודת הלילה, דכל אדם דרכו כל לילה לאכול, ואין זה לכבוד שבתז. ולכן אסור להתענות במוצ"ש בכל אופן ח.

ו. מובא בקדמונים שיש עצם באדם הנקרא "נסכוי" או "לוז" והוא לבדו נשאר מהאדם לאחר קבורתו ולא נרקב, וממנו עומדים לתחיית המתים, ועצם זה לא ניזון משום אכילה רק מאכילת סעודת מלווה מלכה ט.

ז. קודם סעודה רביעית, לא יתעסק במלאכה שאינה לצורך אכילה, וי"א שאפילו לא יעסוק בתורהי. ואין הכוונה לומר שח"ו יתבטל מלימוד תורה אלא כוונתינו שיזדרז תיכף ומיד אחר ההבדלה לאכול סעודה רביעית.

ח. לא יסיר בגדי שבת מעליו אלא עד אחר סעודה רביעית יא.

ט. יש משתדלים להביא על השלחן לאכול איזה דבר חדש מין פרי או מין מרקחת ומיני מתיקה - שלא אכלו ממנו בשלש הסעודות של אותה השבת יב.

י. אע"פ שטוב ונכון לאכול סעודה רביעית בסמוך ונראה לצאת השבת שבזה מלוה את המלכה מ"מ זמנה לכתחילה עד סוף שעה רביעית. ובדיעבד, אם נאנס - יוכל לקיימה עד חצות לילה. ואם נאנס יכול לקיימה כל הלילה ובתנאי שלא ישן יג.

יא. בברכת המזון אומרים "מגדול" כמו בסעודת שבת יד.

יב. סגולות רבות נאמרו למקיים סעודת מלוה מלכה שהיא מסוגלת לפרנסה טובהטו, וכן לבל יצטרך לבריותטז, ושלא יצטרך לשתות סמים לרפואהיז, ומציל מחיבוט הקבריח, ומקרב את הגאולה השלמהיט. וכן היא סגולה לנשים שעל־ידי שיאכלו לשם מצות סעודת מלווה מלכה, לא יתקשו בלידתן וילדו בנקל, בעזרת השם כ.

יג. יש שכתבו שסידור השלחן לסעודת מלוה מלכה יהיה על ידי בעל הבית עצמו, שמצוה בו יותר מבשלוחו, דומיא דהכנת צרכי שבת, שגדולי האמוראים היו מכינים בעצמםכא. ונוהגים להדליק נרות לכבוד מלוה מלכה, ומובטח לו שלא יסתלק מן העולם עד שיראה דוד המלך ע"ה כב.

יד. צריך לשמוח בסעודה זו כמו בסעודת שבת, כי בסעודה זו יש גם כן הארת שבת. ונוהגים להרבות בזמירות שירות ותשבחות בסעודת מלוה מלכה, כדרך שמלווין את המלך בצאתו מן העיר כג.

טו. יש נוהגים לספר בסעודת מלוה מלכה סיפורי צדיקים, ובפרט להזכיר ולספר משבחיו ותהלוכותיו של מרן הבעל שם טוב הקדוש, והיא סגולה להצליח בכל השבוע בכל הענינים.

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם

עיונים והארות
 
 
א. כ"כ מו"ר הבא"ח (ש"ב פר' ויצא אות ו). ועיין כה"ח (סי' ש ס"ק ה) וז"ל: אחר הבדלה מוצאי שבת יסדר שתי ככרות ולא ינקוט בידים אלא אחת ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא ובזכותה ניצול מחיבוט הקבר. (פרי עץ חיים שער ח"י פרק י"ז).

ב. גמ' בשבת (קיט:) ואמר רבי חנינא: לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. חמין (מים חמים) במוצאי שבת מלוגמא (רפואה), פת חמה (היינו טריה) במוצאי שבת מלוגמא. רבי אבהו הוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא (עגל שהוא השלישי לבטן אמו), הוה אכיל מיניה כולייתא (והיה אוכל ממנו רק כליה אחת). כי גדל אבימי בריה, אמר ליה: למה לך לאפסודי כולי האי, נשבוק כולייתא ממעלי שבתא (נשאיר למוצאי שבת כליה אחת מהבהמה שנשחטה בער"ש לצורך שבת). [בשבוע הבא] שבקוהו (אכן השאירו כליה אחת כדי לאוכלה במוצאי שבת), ואתא אריא אכליה (ובא אריה ואכל את העגל שהיה ראוי לשחוט למוצאי שבת).

כתב בשבלי הלקט (סי' קל) משל שמלוין את המלך ביציאתו כשם שמלוין אותו בכניסתו. ובסדורים מפרש אבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת עכ"ל. ועוד כתב נהגו לומר פיוטים וזמירות ללות השבת כדרך שמלוין את המלך בכניסתו וביציאתו. [ובמ"ב (סי' ש' ס"ק ג) הביא דמטעם זה יש נוהגים להרבות נרות במוצ"ש יותר מימי החול]. ואמרו הקדמונים דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה. וכתב על זה הדברי מנחם שזה העצם לא נהנה מעץ הדעת, שהרי אינו נהנה אלא במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה, וחטא אדם הראשון היה בער"ש ע"כ מתקיים לעולם.

להלכה כתב השו"ע (סי' ש') לעולם יסדר אדם שלחנו במו"ש כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית.

וכתבו הט"ז ותו"ש היינו לפרוס מפה על שולחנו דרך כבוד, וכן שאר דברים, אבל אינו מחויב לבשל תבשילים ולהכין יותר ממה שצריך לאכול. וכתב המ"ב (ס"ק א) משמע בגמ' דיקבע סעודה זו על הפת. והמג"א כתב טוב להדר בבשר ושאר תבשילים. ואם חושש לאכילה גסה או שאין לו, יכול לקיימה בפירות.

כתב בשעה"כ (דף ס ע"ג) דע כי ב' מיני תוס' קדושת שבת נתוסף ביום שבת, הא' היא ע"י כוונת התפלה, והב' היא ע"י כוונת הסעודו', וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת לימי החול מבחי' הסעודו' אנו עושי' סעודה ד' במ"ש. וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדו' סעודו' שבת לכל סעודות ימי החול, וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת מבחי' התפלות אנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם, ועי"ז אנו ממשיכים אותו נועם העליון בכל תפלו' השבוע. אמר חיים הכותב נלע"ד כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצוניות העולמו' והתפלו' הם פנימיות העולמות עכ"ל. ור"ל כי ע"י סעודה ד' יכוין להמשיך הארה מחיצוניות העולמות שנתקנו ע"י סעודות שבת לסעודות החול וע"י אמירת ויהי נועם וכו' יכוין להמשיך הארה מפנימיות העולמות שנתקנו ע"י תפלות שבת לתפלות החול. (כה"ח סי' ש' ס"ק ב). בא"ח (שנה ב' פ' ויצא אות כו)

ג. כתב בביאורי הגר"א בשו"ע (סי' ש), שמסמיכות המאמרים, שהסמיכו ענין סעודת ליל שבת לענין סעודת מלוה מלכה, משמע שסעודה רביעית צריכה להיות בפת דוקא, כמו סעודת ליל שבת. וכן כתב בספר חיי אדם (כלל ח סימן לו) שסעודה זו שנקראת סעודת מלוה מלכה, צריך לקיימה בסעודת פת, ומכל מקום מי שאי אפשר לו לאכול פת בסעודה רביעית, יאכל מיני מזונות, וזהו חיוב גמור. ע"ש. וכן כתב נמי רבנו החיד"א בס' מחזיק ברכה (סימן ש ס"ק א). יעו"ש.

וכתב הרמ"ע מפאנו בס' עשרה מאמרות (מאמר חיקור דין ח"א פרק כא) ויש בזה סוד גדול במצות עונג שבת שהיא לעדן הנשמה יתירה שתעשה בעצמה מצוה רבה, לכבוד שכינה בתחתונים, דהיינו לברך ברכת המזון שאינה נוהגת בעליונים כלל. והעולם בכללו מתברך בזכותה כל ו' ימי המעשה, והוא טעם אכילת לחם הפנים לכהנים בשבת, והוא תופס לילו עימו, כדין אכילת קדשים, לפיכך יסדר שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית, ועל זה הסוד אמר אברהם לשלשה אנשים באלוני ממרא, "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו", על הדרך שאמרנוהו במאמר אם כל חי וכו'. יעו"ש.

ומתבאר מדברי הרמ"ע מפאנו זיע"א דאכילת מוצאי שבת היא כאכילת שבת, ועי' נמי בזוה"ק (פר' ויקהל דף ריח ע"א) דאיתא התם, רבי יוסי פתח ואמר, (רות ג, ז) "ויאכל בעז וישת וייטב לבו", מהו וייטב לבו, דבריך על מזוניה וכו' וסימנך סעודתי דשבת, דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו, והכא אתהני מההוא ברכה דשבעא. מאי טעמא, בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, ההוא אתר, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך, ההיא ברכתא סלקא, ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא, ודא איהו רזא דבין חברייא. רזא בחול לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת איהו רזא אחרא, במזונא ממש, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא, ורזא דא (דברי הימים א כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ודאי בהנאותיה דא, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת וכו'. יעו"ש.

ועי' למו"ר מופת הדור בשו"ת יחוה דעת (חלק ד סי' כה) שאחר שהאריך בענין חשיבות סעודה רביעית, סיים וכתב, ומכאן תוכחת מגולה לאלה שאינם נזהרים לקיים סעודה רביעית כהלכה, וחושבים שהיא רק ממדת חסידות, ואין זה נכון לדעת רבותינו הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים. ובפרט לפי מה שאמרו בזוהר הקדוש שכל מי שלא קיים סעודה רביעית כאילו לא קיים סעודה שלישית, והובא בספר חסד לאלפים (סי' ש). לכן ראוי להזהר לקיים מצות סעודה רביעית בכל מוצאי שבת. יעו"ש.

ד. עיין כה"ח (סי' ש ס"ק ד).

ה. בא"ח (שם כו - כז). וכ"כ כה"ח (סי' ש ס"ק א). והטעם הוא מפני שכתבו המקובלים שיש עצם באדם שאינה נהנית משום אכילה אלא רק מסעודה רביעית דמוצאי שבת, ועצם זו נשאר קיימת בקבר ואין שולט בה רקבון.

ו. כה"ח (שם). וכ"כ מופת הדור בחזון עובדיה (שבת ב' דיני סעודת רביעית הלכה א). ועין עוד בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' כה) לכאורה יש ללמוד עוד מסמיכות מאמרים הנ"ל, שהסמיכו ענין סעודת שבת לענין סעודת מלוה מלכה, שכשם שבסעודת ליל שבת נשים חייבות משום שאין קידוש אלא במקום סעודה, כך לענין סעודה רביעית הנשים חייבות. וכן כתב במחצית השקל (סי' ש). יעו"ש. והפרי מגדים (באשל אברהם סי' ש) כתב, שלכאורה אפשר שאין הנשים חייבות בסעודה רביעית, אלא שלפי הטעם שהובא בטורי זהב בשם שבולי הלקט שהוא ללוות המלך, יש לחייב גם הנשים. ע"כ.

ובתוספת מעשה רב (סי' לט) כתב, שפעם אחת קבלה עליה אשתו של הגר"א מוילנא להתענות הפסקה, ולכן הפסיקה מלאכול לאחר סעודה שלישית בשבת, ותיכף אחר ששמעה הבדלה במוצאי שבת שכבה לישון. ויוודע הדבר להגר"א, ושלח להודיע לה, שבכל הפסקות שתעשה לא יכופר לה ההפסד של מניעת סעודה רביעית אחת, ואז תיכף קמה ואכלה סעודה רביעית. ע"ש.

ושם הובא מעשה רב בגודל החיוב של סעודה רביעית בכלל, שפעם אחת חלה הגר"א במוצאי שבת, והקיא, ולא אכל סעודה רביעית, ואחר שישן ונרגע, ציוה את בני ביתו העומדים לפניו שיראו אם לא עלה עדיין עמוד השחר, שיפררו לו כזית פת, ויאכילוהו בכף בעל כרחו, כדי לקיים מצות סעודה רביעית. ע"כ.

ז. כ"כ בא"ח (שם כז). וכ"כ הכה"ח (שם ס"ק טו) וז"ל איתא בזוה"ק מי שאינו מקיים סעודה ד' נחשב לו כאלו לא קיים סעודה ג' וכן הביא החסד לאברהם (אות א) וא"כ כשעושה פ"ד תעניות או הפסקה גדולה יזהר שלא לבטל סעודה ד', עכ"ל.

ח. בא"ח (שם). וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ג חלק או"ח סי' לה), שמאחר שבגמרא סמכו דין סידור השלחן במוצאי שבת, לדין סידור הסעודה של ליל שבת, משמע שדינם שוה, וגם בסעודה רביעית צריך לאכול כזית פת דוקא. כמו בסעודת ליל שבת. ולכן הנוהגים לעשות הפסקה של תענית בשנה מעוברת, אסור להפסיק מלאכול אחר סעודה שלישית של שבת, ולבטל סעודה רביעית. ע"ש. וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר כף החיים (סי' לא אות סא). יעו"ש. וכן כתב הכה"ח (ס"ק יז) בשם השל"ה מי שמתענה במו"ש כגון שמפסיק מבע"י אזי יטריח להכין סעודה זו לאחרים וילמוד מאמרים ודינים המוזכרים בסעודה ע"כ. אמנם כבר כתבנו לעיל אות טו דאין לבטל סעודה ד' משום הפסקה. עכ"ל.

ט. הטור והשו"ע כתבו (סי' ש סעי' א) ומקור הדבר בגמרא (שבת קיט:): "לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפילו אינו צריך אלא לכזית". וכתב הבית יוסף הטעם לכך בשם שבלי הלקט (סי' קל): "אבר יש באדם ונסכוי שמו, ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת".

וכתב על זה המטה משה (סדר הבדלה סימן תקיג) שהכוונה בזה על אותו עצם לוז של שדרה שנזכר במדרש הנ"ל:

וטעמא דמילתא, כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה, והוא עיצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ולא נפחת, ואם יכניסו אותו באש אינו נשרף, ברחיים אינו נטחן, בפטיש אינו מתפוצץ, והוא העצם שיש בו קיום נצחי, וממנו יחיה האדם לעת התחייה, והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת אדם, ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים". אחרי שהאריך עוד בזה הוא מסיים בלשון קדשו: "ובכן כל הזהיר בסעודה זו ומשביע לעצם הזה, יזכה שישביע בצחצחות נפשו בתענוגי רב טוב הצפון לצדיקים ולשבוע שמחות, אשר עליהם התפלל המשורר (תהלים טז יא) תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח". וכדי לקבוע בלב העם אמונת שכר ועונש ואמונת התחיה, אוכלים מעט במוצאי שבת, להורות כשם שעצם זה אין לו הנאה כי אם אחר כלות שבעת ימי השבוע, כמו כן יקבל עצם הזה תענוג והנאה מתענוג עולם הבא אחר כלות ימי שנות האדם, שהם שבעים שנה.

והטעם שאבר זה אינו נפסד, הביא בפרי מגדים (מ''ז, סי' ש ס"ק א), בשם אליה רבה (ס"ק ג) דאדם הראשון אכל מעץ הדעת ונהנו כל האברים, נגזר עליהם לעפר תשוב, משא"כ אבר זה אין לו הנאה כי אם מסעודת מוצאי שבת, ובערב שבת לא נהנה, לכך קיים.

סוד עצם הלוז ושלשה שמות יש לו וסימניך לבן, ר"ת לוז, בתואל, נסכוי

מובא בזוה"ק שמה שכתוב "רבקה בת בתואל הארמי", הוא רמז על הגוף שיקום בתחיית המתים בזכות הלוז שלא נרקב.

ואומר הרשב"י "הוא הרמאי, ומעולם רמאי, ושכן יצר הרע דאיהו רמאי, זהו שכתוב בת בתואל הארמי, עצם שהוא רמאי.

וא"כ רשב"י מכנה את עצם הלוז שממנו יבנה הקב"ה את הגוף בתחיית המתים בתואר "רמאי".

ועוד כותב הזוה"ק הלוז שנקרא נסכוי אינו נהנה משום מאכל, מלבד מהסעודה של מלוה מלכה במוצאי שבת.

ועוד אומר רשב"י הלוז נקרא רמאי כי נראה כאילו נהנה מהאוכל, זאת ועוד שנראה כאילו הוא מת.

ועוד מביא הזוה"ק עצם הלוז נשאר בחיים, משום שלא נהנה מעץ הדעת שהביא מיתה לעולם.

עוד כותב הזוה"ק (פרשת תולדות קלז.) כי תחיית הגוף מתחיל מן החוליא של השדרה הנקראת לוז, והוא כשאור אל העיסה, והוא עצם קיים לעולם, ואינו נרקב לעולם ונקרא בתואל הארמי מפדן ארם... ויען בו תלויה התחיה נקרא זמן התחיה לוז על שם העצם ההוא, ונודע כי התחיה תהיה בעמק יהושפט סמוך לחומת ירושלים ושם יקומו כל המתים במשפט, ולכן שם העיר ירושלים תקרא אז לוז כי בה תהיה עיקר תחיית המתים.

נמצינו למדים מכל האמור כי שלשה שמות יש לעצם הזה. א) בזוהר הקדוש הוא נקרא "בתואל הארמי" על שם שהוא רמאי. ב) במדרש הוא נקרא "לוז של שדרה", ולפי המבואר בגמרא הכוונה בזה על "חוליא קטנה של שדרה" - החוליא התשע עשרה שתקנו כנגדה הברכה התשע עשרה "ולמלשינים". ג) בדברי הקדמונים מבואר שנקרא "נסכוי", ואינו נהנה כי אם מאכילת מלוה מלכה במוצאי שבת.

הגה"ק מו"ר בעל "בן איש חי" (פרשת ויצא שנה שניה הלכה פז) נתן סימן נאה על שלושת שמותיו של העצם - לב"ן ראשי תיבות ל'וז ב'תואל ונ'סכוי. ונראה שכוונתו לפרש בזה המשך הכתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה". וכבר למדנו מדברי הזוהר הקדוש הפירוש על כך: "יצחק" הוא רמז על הנשמה שעתידה להיכנס בתוך הגוף הנקרא "רבקה" בתחיית המתים, "בת בתואל הארמי", בזכות הלו"ז שנקרא "בתואל הארמי".

דברים נפלאים שכותב היעב"ץ על עצם הלוז

וכתב היעב"ץ וז"ל: אמר יעקב עמדין, מעודי הייתי משתאה ומשתומם על המראה, כשראיתי בספרים מדברים אודות העצם הלז לוז של שדרה, ויש שקראוהו נסכוי שאינו נהנה משום אכילה כי אם מזו הסעודה של מוצאי שבת, ואמרו שממנו בנין גוף האדם, ואך הוא לבדו נשאר בקבר אחרי ריקבון עצמות הגוף, כי ממנו תתחיל התחיה לעתיד שהוא כשאור לגוף כידוע, ולא נודע מה טיבן של שמות הללו שנתנו לו, ומדוע אינו נהנה רק מזאת האכילה בלבד.

יותר מזה גדלה הפליאה כשלמדתי במדרש הנעלם פרשת תולדות שנקרא בתואל רמאה, ואמרו דהוא רמאה מכל שאר גרמי, לפי שאינו סובל טעם מזונות כמוהם, ובגין כך הוא תקיף מכל שאר גרמי, והוא ליהוי עיקרא דגופא אתבני מניה. ומי הרואה מאמר זה ולא יפלא ממנו, מה ענין שם בתואל, ומה דבר הרמאות, ומאי טעמא אהני ליה לרמאה רמאותיה כולי האי. צער גדול היה לי על דבר זה, ובדקתי בספרים פורש אין להם. וכו'.

לסיום מבאר היעב"ץ הטעם שעצם זה אינו נהנה רק מהמאכלים של סעודת מלוה מלכה, כי מאחר שהקב"ה בראו כך שלא יצטרך להתקיים ממזון גשמי, אין ביכולתו ליהנות רק ממאכל שאוכלים בלתי לה' לבדו בלי שום הנאה גופנית, ולכן הוא נהנה רק מסעודת מלוה מלכה שאדם אוכל אחרי שכבר שבע בשלש סעודות של שבת קודש, ועיקר אכילתו במוצאי שבת היא לשם מצוה ללוות את השבת ולא לשם תענוג חומרי, ובלשון קדשו:

"אמנם הוא נהנה מסעודה שאין בה אכילה גמורה, דהיינו סעודת מוצאי שבת שהיא נאכלת על השובע, ואין אוכלים אותה אכילה גמורה, באופן שאין הנאה מגעת לעצמות האחרים כי אם לזה, כי לא לאכילה הוא צריך, רק מכוונת המצוה הוא נהנה, ולא מגשמיות האכילה, שאיננה נמצאת בכאן ואינה נעשית כי אם לשם מצוה בלבד, ועל כן היא סעודת דוד המלך עליו השלום, שלא היו לו חיים בעולם הזה כנודע, ונקרא חי וקים, ודי בזה למבין.

הפוסק הגדול רבן של ישראל בעל "פרי מגדים" מביא את דברי ה"אליהו רבא" ב"משבצות זהב" (שם ס"ק א) ביתר ביאור: "עיין אליהו רבא להכי אבר זה אין נפסד וממנו יברא לעתיד לבוא, דאדם הראשון אכל מעץ הדעת ונהנו כל האברים, נגזר עליהם לעפר תשוב, מה שאין כן אבר זה אין לו הנאה כי אם מסעודת מוצאי שבת, ובערב שבת לא נהנה לכך קיים.

איתא בכמה דוכתי שהתחיה שתהיה לעתיד, תתחיל מאבר אחד שיש באדם ששמו נסכוי. וצריכים לדעת מפני מה כל העצמות נרקבים זולת עצם זה. ויש לומר דהנה הפוסקים הביאו טעם לסעודת מלוה מלכה, מפני שהעצם ששמו נסכוי אינו נהנה משום אכילה שאדם אוכל רק מן האכילה של מוצאי שבת.

והשתא ניחא דהנה כאשר אכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע גרם מיתה לעולם, וכל האברים שנהנו מאותה האכילה כולם מעותדים למיתה. נמצא שהאבר הנזכר לעיל שאין לו הנאה כי אם מאכילה של מוצאי שבת, אם כן אותו האבר לא נהנה כלום מאכילת אדם הראשון, דהא בו ביום שנברא חטא וזה היה בערב שבת, משום הכי לא שייך בו מיתה ואינו נרקב.

וכן כתב הגר"א ב"יהל אורי" על הזוהר הקדוש (פרשת תרומה קנב.): "והלוז של אדם לא טעם מעץ הדעת טוב ורע ולכן נשאר בסטרא דטוב". וכן כתב ב"מאור ושמש" (פרשת ויחי ד"ה ונראה): "והנה באדם יש עצם קטן הנקרא לו"ז שלא נהנה מעץ הדעת, לפי שאין לו שום הנאה ממאכל כל ששת ימים רק מסעודת מוצאי שבת כידוע, והוא חי לעולם וממנו יהיה תחיית המתים לכל הגוף לעתיד לבוא".

י. בא"ח (שם כז). וכתב הכה"ח (שם ס"ק ו) וז"ל: בס' פע"ח (שער ח"י פכ"ד) דנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד אחר סעודת מו"ש, ולכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינו אוכל נפש או בתורה עד אחר סעודה דמו"ש עכ"ל. והביאו המחזיק ברכה אות ב', שערי תשובה אות א', ומטעם זה נוהגים שאין להחליף בגדי שבת עד אחר סעודה ד' וגם כדי ללוות את המלך בבגדי פאר. עכל"ק.

ועיין בשו"ע האר"י ז"ל (דיני הבדלה סוף סעיף ג) שכתב, הנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד עת סעודת מוצאי שבת, ולכן אין לעסוק במלאכה שאינו אוכל נפש, עד לאחר סעודת מוצאי שבת, ובס' נגיד ומצוה הוסיף דאין לעסוק גם בתורה עד אחר סעודת מוצאי שבת. יעו"ש. וכתב על זה בשו''ת אז נדברו (ח"ט סי' נו אות ב) והדבר מתמיה היאך חשדו את רבנו הגדול שר"ל שאין לעסוק בתורה שמצותה יומם ולילה, והם חיינו ואורך ימינו, אלא הכוונה שיש למהר הסעודה, ולא לאחר אותה בגלל לימוד התורה, אלא יעסוק בתורה אחר כך, ופשוט דאם יש איזה אונס שעדיין אינו יכול לערוך סעודת מלוה מלכה, דיעסוק בתורה, ואין לך דבר המשיב את הנפש שנחלשה על ידי שנפרדת מהנשמה היתרה, יותר מלימוד התורה, וכבר כתבו בספרים הקדושים שיש במוצאי שבת להתחיל מחדש ולהתעורר בתשובה ויראת שמים. ואולי גם מה שמביא בשם נגיד ומצוה הנ"ל, הכוונה על דרך שנתבאר. יעו''ש.

וע"ע בשו"ת נחמת יוסף תאומים (סי' מח) שהביא בשם גורי האר"י ז"ל דהנפש יתירה אינה הולכת לגמרי, עד סעודת מוצאי שבת קודש, לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש, או בתורה, עד אחר שסועד סעודת מוצאי שבת. עכ"ל.

ועי' בספר תשית לראשו (הלכות והנהגות מוצאי שב"ק הערה פו) שכתב ע"ז בארוכה.

יא. כ"כ הגר''ח פלאג'י בס' כף החיים (סי' לא אות נט) וז"ל: כתב בס' חמדת ימים דלא יסיר בגדי שבת כי אם אחר סעודה רביעית. יעו"ש. וכן כתב נמי הגרי"ח בס' בן איש חי (ש"ב פרשת ויצא אות כז) שכתב שם, וכתבו האחרונים ז"ל, שלא יסיר בגדי שבת מעליו אלא עד אחר סעודה רביעית. יעו''ש. ולכן מכלל כבוד סעודת מלוה מלכה שהוא מלוה את המלך יש לו להשאר בבגדי שבת עד לאחר סעודה רביעית.

ומה גם עוד דאין הנשמה היתירה הולכת ונפרדת מן האדם, עד שיאכל סעודה רביעית, וכמו שכתב מרן החידא המחזיק ברכה (סי' ש ס"ק ב) שכתב שם כתבו גורי האר"י זצ''ל, וזה לשונם: הנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד סעודת מוצאי שבת לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש או בתורה עד אחר שסועד סעודת מוצאי שבת. עד כאן לשונם בס' הכוונות הישן. יעו"ש. וכמבואר בס' נגיד ומצוה (דף כו ע"א). ובס' פרי עץ חיים שער השבת (פרק כד). יעו"ש. וכ"כ גם הגר''א פאפו בס' חסד לאלפים (סי' ש) שאין הנשמה היתירה הולכת מן האדם עד שיאכל סעודה רביעית. יעו"ש.

יב. בא"ח (שם כו).

יג. בא"ח (שם כז). כה"ח (שם ס"ק יד). וכן כתב היעב''ץ בסידורו (מחיצה ד, אות ג): "יש לסמכה ליציאת שבת כל אפשרי, כי אחר עבור שעה, חלף הלך לו שבת קודש. אמנם מהגמרא במס' שבת (קיט:) נראה שיש לה משך זמן יותר, כי לעשיית ובישול עגל, וכן לאפיית פת חמה, יצטרך הרבה יותר משעה אחת, ויראה כי משעת ההכנה וההזמנה נחשבת הסעודה ללויית מלכה, ועל כל פנים צריך לתכפה אל השבת כל מה שיוכל. וכ"כ המשנ"ב (סי' ש ס"ק ב), נראה שטוב להקדימה, כדי שתהיה סמוכה ליציאת השבת.

ומ"מ אם נאנס ולא היה באפשרות לאכול בתוך ד' שעות יכול להשלים לאכול כל הלילה וכמובא לעיל בשם הגר"א. וכ"פ מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם במקורות להלכה א ד"ה ולענין סוף זמן סעודה רביעית).

והישן וקם אחר חצות וטרם עשה סעודה רביעית דעת מו"ר האול"צ (ח"ב פכ"ב אות יג) שאין לו לעשות סעודה רביעית. ודעת מו"ר מופת הדור בחזו"ע (שם הלכה ה) דאף אם התעורר אחרי חצות יקיים סעודה רביעית. ובתשו' שכ' בקובץ "תפארת" (ח"א) מבואר דאם היה ער בנקודת חצות אע"פ שישן קודם לכן או אח"כ לכו"ע יכול לעשות סעודה רביעית עי"ש וירוח לך.

יד. כה"ח פלאג'י (סי' לב, אות נט) כתב, ויאמר בברהמ"ז מגדול. וכ"כ בא"ח (שם אות כז) וכ"כ כה"ח סופר (סי' קפט ס"ק יא). ומו"ר מופת הדור סובר לומר מגדיל (הלכו"ע ח"ג פר' ויצא הלכה טו).

טו. כתב הרי"ץ גיאת (הל' הבדלה) אמרו חכמים לעולם יסדר אדם שלחנו במוצ"ש וכו' כדי שתהא סעודתו מתוקנת לכל השבוע כולה", ע"כ. נראה מדבריו דסעודה זו מסוגל לפרנסה. (מבואו ועד צאתו).

ובספר מלכי בקודש (ענינים, שבת, עמ' קכג) הובא בשם הרה"ק ר' דוד מסטעפין זצוק"ל (חתן הרה"ק ר' יחיאל מיכל מחלאטשוב זצוק''ל), שאמר: כל מי שישמור סעודת מלוה מלכה בטוח הוא במזונות תמיד, ורמז לזה מה שנאמר (תהלים קיט, קיז) סעדני ואושעה ואשעה בחוקיך תמיד, והיינו כך אמר דוד המלך ע"ה, סעדנו כל מי שמקיים את סעודתי, ואושעה, ובמה תהא ישועתו, ואשעה בחוקיך תמיד, וידוע דחוק לישנא דמזוני (ביצה טז.). וכ"ה בספר אבקות רוכלים (קצח פרק י (ב) דבקי קבלה)

ובספר אמרי נועם (פרשת משפטים) עה"פ אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, כתב: יש לרמז מה שאמרו הצדיקים אשר סעודתא דוד מלכא הוא מסוגל להמשכת פרנסה צרכי עולם, והנה תיבת 'עמי' רומז על ג' סעודות של שבת כי 'עמי' ר"ת מ'לכות ע'תיקא י'עקב. 'ותלוה את עמי', רומז על סעודת מלוה מלכה, אז הוא המשכת כסף ופרנסה, וזהו את העני עמך, כי דוד קרא לעצמו עני ואביון". וכעין זה כתב בספר סגולת ישראל (מערכת פ אות כ) "סגולה לפרנסה לקיים בכל מוצאי שבת קודש, סעודת מלוה מלכה ורמז לדבר (שמות כב, כד) אם כסף - רמז לכסף ופרנסה, תלוה - תעשה סעודת מלוה דמלכא".

טז. בספר צמח דוד (רינוב, עניני שבת, עמ' רה) כתב, "מה שאמרו רז"ל (שבת קיח, א) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, יש לרמז דקאי על סעודת מלוה מלכה, שעושים במוצאי שבת ששייך לימי החול, והוא סגולה לבל יצטרך לבריות.

יז. בספר ארחות חיים (ספינקא, סי' ש סעי' ב) הביא: כתב בספר יפה ללב בשם ספר ארחות יושר דאף שהוא שבע ונפשו קצה באכילה ושתיה, מכל מקום ידחוק את עצמו, ובזה ינצל שלא יצטרך לאכול מאכלים ומשקים מי המרים לרפואה.

יח. בא"ח (שם אות כו). ומקורו מפע"ח (שער יח פרק יז) וז"ל, ואחר הבדלת מוצ"ש יסדר שתי ככרות ולא ינקוט בידים אלא אחת ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא, ובזכותו נינצל מחיבוט הקבר" עכ"ל. וכ"כ ביסוד ושורש העבודה (שער ח פרק יג) וז"ל "וראיתי בספרים שארבע סעודות דשבת מעוררים ארבע רגלי המרכבה העליונה, והם אברהם יצחק יעקב ודוד, אברהם מציל את האדם מדינה של גהינם בזכות סעודה ראשונה, יצחק מציל מחבלו של משיח בזכות סעודה שניה, יעקב מציל ממלחמת גוג ומגוג בזכות סעודה שלישית, דוד מציל מחיבוט הקבר בזכות סעודה רביעית" עכ"ל. וכ"כ החיד"א (מורה באצבע, סי' ה אות קסד) "סעודה רביעית אחר הבדלה פליאה נשגבה, ומצלת מחיבוט הקבר".

יט. בספר סגולת ישראל (מערכת פ, אות כ) עה"פ (שמות כב, כד) אם כסף תלוה: "תלוה - תעשה סעודת מלוה דמלכא. את העני - ירמוז לעני ורוכב על החמור. סעודת משיח בן דוד הוא סגולה לקרב את הגאולה.

כ. כה"ח (סי' ש' ס"ק ד).

ובספר אור אלימלך (אות קסז) הביא מהרה"ק ר' אלעזר מליזענסק זצוק"ל שאמר: "כי בסעודת מלוה מלכה יכולים לפעול ישועות על ישראל יותר מסעודות שבתות וימים טובים. ואמר על זה משל למדינה אחת שהיתה סובלת ממסי מלך ושריו וארנונות גדולים, פעם אחת הגיעה אליהם ידיעה כי המלך בכבודו יבא לשכון במדינתם על איזה ימים, וילבשו כולם בגדי יו"ט ויצאו לקראת המלך בשמחה וחדוה וקול משוררים ומנגנים, וכל הימים אשר המלך ישב ביניהם עשו סעודות גדולות וישמחו ע"פ נבל וכנור. ובהגיע היום אשר המלך יסע לביתו, נתקבצו כל אנשי המדינה וילכו ונפלו לפני רגלי המלך, ויאמרו: אדוננו המלך אמנם כי כל הימים אשר שכנת בתוכנו היינו שמחים ומשמחים, ולא הודענו לפניך את צרת נפשנו, כי לא רצינו להדאיב את הוד מלכותך, אבל כעת לפני נסיעתך מאתנו מוכרחים אנחנו לגלות לך, כי כשל כחנו מנשוא רוב המסים אשר העמסת עלינו, ולזאת מבקשים אנחנו להקל מעלינו את עולך הקשה, ודבריהם מצאו חן בעיני המלך וימלא את בקשתם.

כן אנחנו בני ישראל כאשר כל איש ישראל סובל מדאגות עול פרנסה ועול גלות, ועם כל זאת כאשר יגיע יום שב"ק כל אחד ילבש בגדי כבוד, ומכבד שבת מלכתא בשלש סעודות, ושירות ותשבחות, ואין מעלה על שפתיו שום תחנה ובקשה לטובת נפשו, כאשר אסרו לנו חז"ל לשאול צרכיו בשבת. אבל בהגיע עת סעודת מלוה מלכה עם פרידת יום קדשנו, אז האיש המשכיל יכול לבוא לפני המלך מלכו של עולם, להשתפך נפשו בדברים כנ"ל, ואז בטח השי"ת ימלא כל משאלות לבנו לטובה עכ"ד הקדושים. (מבואו ועד צאתו)

כא. בפתח הדביר (סי' ש אות ג) כתב, מדברי הגאון ראב"ן במסכת שבת משמע לי קצת דסידור שלחן זה דמוצאי שבת יהיה על ידי הבעל הבית עצמו, אפילו יש לו כמה משרתים, דמצוה בו יותר מבשלוחו, דומיא דהכנת צרכי שבת, שגדולי האמוראים היו מכינים בעצמם... ונראה דדייק לה מלישנא דיסדר אדם שלחנו, דמשמע על ידי עצמו, ולא על ידי שלוחו, דהבעל הבית עצמו יכין שלחנו שיאכל עליו.

כב. במחצית השקל (סי' ש) כתב וז"ל: ועי' בטו"ז שכתב מה שאמרו לעולם יסדר וכו', רצה לומר דרך קביעות סעודה בפריסת מפה, ועריכת שלחן, והדלקת נרות, כמו בליל שבת. וכ"כ היעב"ץ בסידורו (מחיצה ד אות א), כי סעודת דוד המלך ע"ה הוא, וצריך ללותו בכל דבר כבוד מעין שבת כדלעיל, לכן ידליק גם כן נר נוסף לכבודו.

ובספר משמרת שלום (קאירינאוו, סי' כט אות ב) כתב: "כשמדליקין הנרות ומניחים אותם על השלחן אני אומר אלו התיבות, 'לעולם יסדר אדם שלחנו במוצ"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית".

ובקונטרס אמרי א"ש (להרה"ק רבי שמואל אברהם ממעזביז זצוק"ל, אות כ) כתב "אומרים בשם הבעש"ט הק' זצוק"ל, שמי שיטול ידיו לסעודה, וידליק ארבעה נרות בכל מוצש"ק לדוד מלכא, מובטח לו שדוד המלך ע"ה בוודאי נמצא שם, ולא יסתלק מן העולם עד שיראה דוד המלך ע"ה".

כג. כ"כ הגה"ק מקאמרנא בס' שולחן הטהור (סעודת מלוה מלכה דף רסו ע"ב) שכתב שם, דעיקר סעודת מלוה מלכה הוא השירים והתשבחות ששרים בעת סעודה זאת. יעו"ש.

ועי' בדברי רבנו החיד''א בס' מחזיק ברכה (סי' ש ס"ק ג) שכתב שם, דמטעם זה דסעודת מלוה מלכה הוא כדי ללוות את השבת, על כן כתבו גורי האר"י ז"ל שנהגו לומר פיוטים אחר ההבדלה ללוות את השבת ביציאתו. יעו"ש. ומכל מקום נכון הוא גם לזמר בעת סעודת מלוה מלכה, כיון שהוא עיקר העת שמלוים את המלך. וק"ל.

והמנהג לזמר ולשיר פיוטים המזכירים את אליהו הנביא וכגון הפיוט אליהו הנביא אליהו הנביא וכו' וכן על בית זה ויושבהו תהיה ברכת אלהינו אשר חברו רבנו הרי"ח הטוב. ופיוט המבדיל בין קודש לחול וכו'. והאשכנזים נוהגים להקפיד מאוד לשיר במוצאי שבת קודש את הפיוט "איש חסיד היה", כי יסודתו בהררי קודש, המיוסד על פי סיפור שהיה ומובא בספר תשית לראשו (שם הערה פח) שכתבו בשם ס' מעיל צדקה (דף כט, ויש דפוסים שהוא בסי' תקסח), אמרו חז"ל (והוא נמצא נמי באוצר המדרשים עמוד 320) שהיה איש אחד עני ביותר, והיו לו חמשה בנים ואשה אחת, ויהי היום ויצר לו מאד כי לא היה לו פרנסה ומחיה, ותאמר לו אשתו קום ולך לשוק אולי יזמין לך הקב"ה פרנסה ולא נמות ברעב. ויאמר לה אנה אלך ואין לי קרוב ולא אוהב להושיעני מצרה הזאת אלא רחמי שמים, ותחריש האשה, וירעבו הילדים ויבכו ויצעקו, ותוסף האשה ותאמר לו צא לשוק ואל תראה במות הילדים, ויאמר לה ואיך אצא ואני עירום, והיה לאשה לבוש קרעים ותתן אותו לבעלה להתכסות בו, ויצא החוצה ויעמוד משתאה ולא ידע אנה ילך, ויבכה וישא עיניו אל השמים ויאמר רבון העולמים אתה יודע שאין לי אדם למי אפנה בעניי ודלדולי שירחם עלי, לא אח ולא קרוב ולא אוהב, ועוללי קטנים רעבים צועקים ברעב, יהי חסדך ה' עלינו לרחמנו או אסוף אותנו ברחמיך וננוח מעצבנו. ותעל שועתו אל האלהים, והנה אליהו ז"ל בא אליו ויאמר לו מה לך ולמה תבכה? ויספר לו קורותיו ותלאותיו, ויאמר לו מהר ולך עמי ואל תבכה, ויאמר לו אל תחוש קח אותי ומכרני בשוק וקח מחירי ותחיה בו, ויאמר לו אדוני ואיך אמכרך ובני אדם יודעים שאין לי עבד ואני מפחד שיאמרו כי אני העבד ואתה אדוני, ויאמר לו אליהו ז"ל אל תירא עשה מצותי, וכשתמכרני תתן לי זוז אחד, ויעשה כן ויוליכהו לשוק, ויהי כל הרואים אותו חשבו כי האיש העני הוא העבד ואליהו ז"ל הוא אדוניו, עד ששאלו אותו ויאמר הוא אדוני ואני עבדו, ויעבור שם אחד משרי המלך ויראהו וייטב מאד בעיניו ורצה לקנותו בשביל המלך, ויעמוד ויכריז עליו עד שמונים דינרין, ויאמר אליהו ז"ל מכור אותי לשר הזה ואל תקח תוספת עלי ויעשה כן, ויקח מן השר שמונים דינרים ויתן לאליהו ז"ל אחד ויחזירהו לידו ויאמר לו קח וחיה אתה ואנשי ביתך ולא ישיג אותך חוסר ועוני כל ימיך.

וילך אליהו ז"ל עם השר וישב האיש אל ביתו וימצא את אשתו ואת בניו עטופים ברעב וישם לפניהם לחם ויין ויאכלו וישבעו ויותירו, ותשאלהו אשתו ויגד לה כל אשר קרהו, ותאמר לו עשית עצתי והנה טוב לך, כי אם היית מתעצל היינו מתים כולנו. ומהיום ההוא והלאה ברך ה' את בית האיש ויהי עשיר גדול באין חקר ולא ראה חוסר וצוקה כל ימיו ולא בניו אחריו. ויביא השר את אליהו ז"ל לפני המלך והיה בלב המלך לבנות ארמון גדול חוץ למדינה ויקנה עבדים רבים להסיע אבנים גדולות ולכרות עצים ולתקן צורך הבנין, וישאל המלך את אליהו ז"ל ויאמר לו מה מלאכתך, ויאמר לו אני חרש ובקי במלאכת בנין חשוב, וישמח המלך מאד ויאמר לו אני רוצה שתבנה לי ארמון גדול חוץ לעיר וצורותיו ומדותיו כך וכך, ויאמר לו אני אעשה כדבריך, ויאמר המלך אני רוצה שתמהר הבנין בששה חדשים ותהיה חפשי ואעשה עמך חסד, ויאמר לו אליהו ז"ל צוה את עבדיך שיתקנו כל צרכי הבנין ויעשה כן. ויהי בלילה ויקם אליהו ז"ל ויתפלל לה' וישאל ממנו לבנות את הארמון כרגע כחפץ המלך, ותשלם כל המלאכה טרם השחר, וילך אליהו ז"ל לדרכו ויוגד למלך וילך לראות הארמון וייטב בעיניו וישמח שמחה גדולה ויתמה מאד על הדבר הזה, ויבוקש אליהו ולא נמצא ויחשוב כי מלאך הוא, וילך אליהו עד שפגע בו האיש אשר מכרהו וישאלהו לאמר מה עשית עם השר, ויאמר לו עשיתי מה שבקש ממני ולא עברתי על דברי ולא רציתי שיפסיד ממונו, כי בניתי לו ארמון ששוה אלף פעמים יותר מממונו, ויברכהו האיש ויאמר לו החייתני, ויאמר לו אליהו ז"ל תן שבח לבורא אשר עשה עמך החסד הזה. עכ"ל המדרש.

וכן הביא לפיוט זה נמי בסדר מוצאי שבת קודש המחזור ויטרי (סימן רג). יעו"ש.

ובספר שערי האמונה מביא בשם ספר ש"ט וז"ל: שמעתי בשם הה"ג הצדיק הר"ר ישי בן הה"ג המפורסם רבי מרדכי יפה זצ"ל בעל הלבושים כי הוא חיבר את הפיוט איש חסיד שאומרים במוצאי שבת קודש, ומרומז שמו אחר הא"ב אשר מיוסד הזמר הזה, ישי בר מרדכי חזק, ובסידורים כתיב שלקח מאיזה ברייתא, אבל לא זכיתי לראותה, והרב רבי ישי הנ"ל עשה שאלת חלום, היכן מבואר מעשה זה, והשיב לו האיש לבוש הבדים זה גבריאל, כי זה מבואר בברייתא. יעו"ש. ואכן כאמור ברייתא זאת מובאת במגילת סתרים לרבנו ניסים גאון בדברים הנ"ל. יעו"ש.

וע"ע נמי בספר הזמירות "עת הזמיר" שכתב על פיוט זה וז"ל: ושמעתי מאיש זקן ומהימן ששמע מהצדיק הגה"ק מוהר"ר חיים מצאנז זיע"א, שהפלטרין הזה שבנה אליהו הנביא זכור לטוב נבנה בפאדובה, וכן מביא נמי בס' פרחי שושנים. יעו"ש.

הזכרת שמו של אליהו הנביא

הקדמונים הוסיפו שיש להזכיר את הפסוקים שבהם מוזכר אליהו הנביא, ולהזכירו בכל מוצאי שבת ואף האריכו בשבח אמירתו.

בספר המנהיג כתב בטעם הדבר דנהגו שמשוררין בכל גבול ישראל מאליהו הנביא, לפי שהוא הוא המבשר שיבוא לנו במהרה לפני המשיח, כדכתיב: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא", וכבר מובטח להם שאין אליהו בא בערבי שבתות וימים טובים מפני הטורח כדאיתא בעירובין (מג.), ויבוא לנו המבשר במוצאי שבת, שבזכות שבת הצור ה' יואל, ובא לישראל ולציון גואל". דבריו אלו הובאו בטור (סי' רצה) שכתב: "ורגילין להזכיר אליהו הנביא", ופירש באבן הירחי (הוא בעל ספר המנהיג) הטעם, לפי שהוא עתיד לבשר הגאולה.

ובמהרי"ל כתב טעם נוסף, וז"ל: "מהר"ש אמר מה שנהנו לומר פסוקי דאליהו וזמירות המיוסדים על שמו במוצאי שבת, היינו משום דאיתא בתוספתא (מאמר דומה לזה איתא בסדר עולם רבה פרשה י"ז) דבמוצ"ש יושב אליהו הנביא זכור לטוב תחת עץ החיים וכותב זכיות של שומרי שבת.

ובמדרש תלפיות (ערך אליהו ואלישע) כתב: מפני שפנחס הוא אליהו שכתוב בו ויכפר על בני ישראל שמכפר והולך עד תחית המתים, דאליהו נכנס לקבל יסורין תחת כל צדיק וצדיק להיות נידון מעוונות השבוע, ובשל כך רגילין להזכיר אליהו במוצאי שבתות.

וכתב יסוד ושורש העבודה (שער ח) "זכירת אליהו הנביא בפיוטים ובפסוקים במוצאי שבת הוא תיקון גדול אל הנפש, ותועלת גדולה להנצל מדינה של גיהנם".

כתב בהקדמת ספר זיקוקין דנורא (על התנא דבי אליהו): "כל אדם האומר ק"ל פעמים אליהו הנביא במוצאי שבת בכונה, זוכה שניצוץ קדוש מן נשמת אליהו מאיר על נשמתו להבין רזי התורה וכו', והפסוקים שמוזכר בהם שמו של אליהו הנביא מסוגל מאוד להאומר אותם במוצאי שבת להבין סודות התורה".

וכן כתב גם ב"אליה רבה" לומר כמספר הזה את השם אליהו הנביא. וב"סדר היום" כתוב ששמע שהמזכיר אליהו הנביא נ"ב פעמים כמנין אליהו, מצליח בלימודו.

א. כי כל מת של הישמעאלים שבעיר הקודש, מכניסים אותו לחדר של הכיפה במקום קה"ק הנקרא היום "מדרש שלמה", ומניחים אותו שם בשעה שהם מתפללים, ואח"כ מוליכים אותו לקבורה, כ"כ מהר"ם חגיז זצ"ל. (ספר אלה מסעי דף ט').